מתקיעות להתקדמות

תקיעות- מילה אחת, עולם שלם של רגשות נלווים.

ומה אם אפשר אחרת? מה אם יש דרך אחרת לראות זאת ומה אם בכל רגע אפשר לבחור מחדש?

רגע לפני שאנחנו מתחילים, אני מזמינה אתכם לנשום עמוק ולתת לכל האוויר לצאת לאט לאט, תעשו זאת שוב. עכשיו תביאו את המודעות שלכם לכל מקום ולכל תחום בחייכם בו אתם מרגישים תקועים.

מה עולה?, איפה זה פוגש אתכם?, אולי בעבודה?, אולי במימוש העצמי שלכם?, אולי בזוגיות או באין זוגיות?, אולי עם כסף?, אולי עם הגוף שלכם?, מה אתם יודעים?, איזה רגשות המילה תקיעות מעלה בכם?, תסכול? כעס?, אשמה?, חרטה?, לחץ?, חוסר וודאות?, עצבות? ומה המכנה המשותף של כל אלו? שהם לא כל כך נעימים לנו. עובדה - זה לא כיף להרגיש תקועים.

ואם הייתי אומרת לכם, שאתם לעולם, לעולם, לעולם לא תקועים באמת כפי שנדמה לכם?, שכל רגע ורגע בחייכם מקדם אתכם, שאתם כל הזמן בהתפתחות ולמידה והתקדמות, באופן שאינו מותנה במעבר פיזי מ-A ל-B.

האם היה לזה ערך עבורכם לדעת זאת?

כל רגע ורגע בחיינו הוא מרחב מאפשר עבורנו להשיל עוד מהמטען הישן שאנו נושאים ולהתחבר למהות שלנו. גם המצבים הכי מתסכלים והאנשים שהכי מעצבנים אותנו – בכל זה יש ערך, מתנה לקבל- אם נסכים באופן שמקדם אותנו ומחזיר אותנו הביתה.

המציאות הפיזית של העולם הזה, מלמדת אותנו לחשוב לינארית במגבלת זמן ומרחב. אנחנו לומדים מגיל צעיר שכדי לעבור ממקום למקום צריך לנוע פיזית עם הגוף. אנו לומדים ששינוי, זה משהו שיש לו ביטוי ברור כלומר, הוא חייב ללבוש צורה כלשהי ולהיות מדיד באופן מסוים שמעיד על עצם התרחשותו. ואם הוא לא כזה, אם איננו רואים או מרגישים שמשהו השתנה במציאות שלנו, כנראה שלא קרה דבר ונשארנו באותו מקום. האמנם?

אנחנו מחזיקים אמונות באופן לא מודע בכמות אינסופית.

נקודות מבט אשר חוסמות ומגבילות אותנו שאת חלקן אספנו ויצרנו בחיים אלו, חלקן גם ירשנו מההורים שלנו, בד.נ.א שלנו, חלקן מתוך התודעה הקולקטיבית אליה אנו משתייכים כמו החברה, התרבות והמגדר.

חלק מכל אותן אמונות יושב בתוכנו כמבנים של תבניות התנהגות מקובלות בחברה אליה אנחנו משתייכים או במלים אחרות, סוג של רשימות מכולת של איך אנחנו אמורים להיות בעולם הזה. רשימת סעיפים שרק כשנסמן V ליד כל אחד מהם ובהלימה לגיל הרלבנטי, אז נרוויח את הכבוד וההערכה והמקום והשייכות שלנו בעולם.

מה זה אומר? שאם החלטנו באופן לא מודע או לימדו אותנו, שעד גיל 30 עלינו להיות בזוגיות, עם תואר ועם עבודה קבועה, ועד גיל 40 להיות כבר הורים, עם עבודה עוד יותר מצליחה, וגם בעלי דירה משלנו וכו'…

אז אם זה לא כזה ואנחנו לא תואמים לתבנית הזו, אנחנו מרגישים תקועים?, מתוסכלים?, שופטים את עצמנו ובטוחים שכולם שופטים אותנו על זה?

לפעמים, יש בתוכנו השתוקקות מאד גדולה, כמיהה אדירה להיות משהו שאין לו אפילו שם, לפעמים אנו קוראים לזה היעוד שלנו, השליחות, מה שבאנו הנה לעשות ולהיות. וכל עוד זה בגדר תעלומה, אנחנו מרגישים תקועים ומתוסכלים.

מדבר אליכם?

כמה זמן, אנרגיה ומאמץ אנו משקיעים אז בכעס, מירמור ותסכול, בפרט מול עצמנו ומקום העבודה שלנו וגם בתחומי חיים אחרים.

לפעמים אנחנו מתבלבלים בין ייעוד לבין עבודה, מקצוע.

יש לנו המון אמונות לגבי יעוד. כמו למשל, שזו השליחות שלי והחזון הגבוה שלה, ורק אם אדע הכל לפרטי פרטים אוכל לממש את עצמי בחיים האלו ואם לא אז החיים יתפספסו, ואז, אנחנו מתמסרים ל"תודעת חיפוש" מחפשים כל הזמן את המשהו הזה...

אני מאמינה שבכל מצב ובכל מפגש יש משהו טוב עבורנו, יש מתנה שמסתתרת שם. גם בבחירות העבר יש משהו לברך עליו, אפילו אם בשכל עוד לא הבנו מה זה.

הרבה שנים עבדתי במסחר בינלאומי ולאחר מכן בחברת היי טק. בכלל למדתי אדריכלות, כלכלה ומנהל עסקים ומדעי ההתנהגות במקביל לעיסוק היומיומי שלי, טיפלתי באנשים בכל רגע פנוי ווהייתי מנטורית בכל רמ"ח איברי.

בשלב מסוים התעורר בי תסכול גדול כי מאד רציתי להתמסר לעשייה רוחנית בלבד ופחדתי, פחדתי לוותר על מה שהחזקתי בו מקור לביטחון שלי, ועל אחת כמה וכמה כגרושה עם ילדה ורצון בעצמאות כלכלית.

ידעתי בכל רמח אבריי שיש כל כך מעבר לכל זה שאני יכולה להיות ולתרום בעולם ועם זאת, לא הייתי מסוגלת לקום ולעזוב. זה העלה בי תסכול, כעס, תקיעות, ובעיקר אשמה. למה?

כי ידעתי שאני יכולה להיות יותר ולעשות יותר והרגשתי שאני מבזבזת את זמני.

לא הכרתי בערך של מה שאני כבר עושה, לא הכרתי בערך של העבודה ה"ארצית" שלי כמרחב של הבשלה, למידה והתפתחות עבורי, שיצר תשתית לכל מה שכבר התהווה בי ועמד לפרוץ.

למען הסר ספק, אהבתי מאוד את העבודה שלי, אך זה לא הקל על התחושות.אני מאוד מאמינה בהקשבה לרגש, בהתבוננות פנימה לתוך עצמנו כמפתח לריפוי של הכל וכשהסכמתי להתבונן לתוך עצמי גיליתי הרבה דברים.

גיליתי שהיה בי פחד להיות בגדולה שלי, בעוצמה שלי, פחד מלפרוץ, פחד מכישלון ובו בעת פחד מהצלחה.

גיליתי גם שהיה בי פחד כלכלי קיומי וחוסר אמון בעצמי וביכולת שלי ליצור שפע שנובע מלעשות את מה שאני אוהבת.

גיליתי שחיכיתי וחיכיתי לאיזה סימן מבחוץ, מסר, שיגיד לי שעכשיו זה הזמן, במקום פשוט להתחבר לעצמי ולמה שאני יודעת מתוכי.

גיליתי שחיפשתי ערבויות להצלחה לפני שאבחר בה באמת. גיליתי שממש שנאתי את התקיעות הזו אבל בעצם אהבתי את מה שאפשרה לי – להישאר קטנה ובטוחה.

יום אחד, הסכמתי להתבונן בכל השנים האלו בהן הייתי רגל פה רגל שם, ואפילו הלכתי רחוק יותר לעבר, למקומות בהן בכלל לא היתה נדנדה שכזו, והתבוננתי על כל זה ממעוף הציפור ופתאום ראיתי כמה התעצמתי בכל הזמן הזה, כמה גדלתי ברוח, כמה יכולות התפתחו בי, כמה התקדמתי, על אף שלכאורה הייתי באותו מקום במונחים ארציים.

פתאום ראיתי את הפער בין התקדמות כפי שנתפסת במישור הקיום הפיזי להתקדמות במובן הרחב שלה, הגבוה. והתמלאתי בהוקרת תודה עצומה ומרגשת באופן שאני ממש זוכרת זאת עד היום.

מה שעוד ראיתי, או הראו לי, שאני כל כך קרובה לקצה של הצוק ואם רק אבחר ואשחרר את כל הפטפטת הפנימית וקולות הספק והפחד ופשוט אבחר לעשות את הצעד הבא, לא רק שלא אפול, גשר של זהב יבנה מתחת לרגלי וישא אותי הלאה, ובעיני רוחי ראיתי את זה קורה וזה היה מפעים ומרגש כל כך שמילים לא יכולות לעשות עם זה חסד.

פתאום נרגעתי. הבנתי שכל רגע ורגע מהדרך שלי היה כל כך מהותי והביא אותי למקום הזה. ראיתי גם שבדרך הזו, עזרתי לכל כך הרבה אנשים למצוא את הדרך שלהם, שקיבלתי ים של מתנות שהביאו אותי למי שהפכתי להיות.

ראיתי שלמדתי לעשות מיליון דברים בבת אחת.

למדתי לקבל הערכה מאחרים, למדתי לדבר מול קהל ולהיות נחושה ואסרטיבית ולהאמין בעצמי, למדתי גם להקשיב ולמדתי לתת אמון, סבלנות וביטחון, למדתי שאני המקור לביטחון שלי ולא תלוש משכורת.

הבנתי שאני היוצרת והמובילה של חיי ולא החיים מובילים אותי,

הבנתי שאני יכולה לבחור הכל ובתזמון שיהווה תרומה עבורי,

מה זה משנה אם זה יקח עוד יום או חודש או שנה?

בינתיים אני יכולה פשוט ליהנות מהדרך, להוקיר עליה.

אני כבר אדע מתי, איך ומה, הכל מתחיל בבחירה.

אז בחרתי. ועם הבחירה הגיעה שלווה, תחושת החופש. כל התסכול התפוגג, התאהבתי מחדש בחיי.

ולא הרבה לאחר מכן קמתי יום אחד בבוקר וידעתי שאני מתפטרת ומתמסרת לכל האופנים והדרכים בהם אני יכולה עוד להיות תרומה בעולם.

לא הייתה לי שום רשת ביטחון אז, לא היו לי ערבויות, אבל היה לי את הדבר החשוב מכל אמון וידיעה עמוקה שהכל בסדר.

זה היה רגע מכונן ששינה את כל חיי.

התפטרתי עוד באותו יום והתמסרתי למה שאז עוד לא היה לו שם.

מאז, אני מאפשרת לו להתרחב ולגדול וללבוש כל מני צורות מפתיעות בלי להגביל את זה לכותרת אחת, זה רק נהיה מופלא מיום ליום.

לרגע, התבוננו כעת שוב בכל המקומות בהם אתם חשים תקועים.

כמה זמן זה כבר נמשך כך?, חודשים?, שנים?, הסכימו לרגע להסיר את משקפי השיפוט דרכם התבוננתם בזה עד היום ובמקומם הביטו על כל זה ממעוף הציפור, מלמעלה והסכימו לראות כעת אך ורק את כל מה שזה מאפשר לכם ללמוד, לפתח, להעצים, רק את הטוב אשר קיבלתם דרך זה.

הרבה שנים לא בחרתי באמת. והתנהלתי על ידי ספק, פחד, תסכול וחוסר וודאות.

סירבתי להכיר בתרומה שכבר הייתי אז, בתרומה שחיי היו עבורי בדיוק כפי שהיו.

בפועל, היה בי חלק ש"אהב" את המצב בדיוק כפי שהוא.

כל התקיעות שלכאורה הייתה אפשרה לי להיות קטנה ובטוחה באזור הנוחות שלי. פיטרתי את התקיעות והתסכול מהתפקידים שנתתי להם להיות עבורי ובחרתי להיות כל מה שאני יכולה להיות בחיים האלו בלי לתת לזה הגדרות. הסכמתי לעוף באמת, לא רק בתודעה אלא גם בחיי היומיום.

ומה נהיה מאז? וואוו…

לסיום, מברכת אתכם בחופש להיות אתם, בחופש לדעת מה שעושה אתכם מאושרים ופשוט לעשות זאת, ביכולת להכיר כמה אתם עצומים ונפלאים בדיוק כפי שאתם.

מברכת אתכם ביכולת להכיר בכל המתנות שקיימות בכם, בתרומה שאתם בעולם מעצם היותכם וביכולת שלכם ליצור הכל ולהיות הכל מתוך החופש לבחור.